בוקר טוב! לוגם לגימה מכוס מלאה קפה טורקי מהביל,
ריבועים של קרינת השמש מאירים את החדר ושני המאווררים עומדים על המיטה- זמן קצר אחרי שאני קם, אני עושה התעמלות בוקר קלה וכדי לפנות מקום בחדר הקטן כדי שאוכל לבצע תרגילים אני מרים את שני המאווררים ומעמיד אותם על המיטה. המאוורר הלבן שפוף וכפוף מט לנפול, כאילו לוקה במחלת-נפילה.
כמה דברים שעליי לעשות היום ובמהלך השבוע הזה והשבוע הבא ובזה שאחריו ואף בחודש הבא, אוקטובר הבא עלינו לטובה לאחר ברכת ברכת שנה טובה. אז ראשית, עליי לחייג לאיבגי-מורהלנהיגה ולקבוע שיעור נהיגה היסטורי. ושנית, עליי ללכת ללשכת תעסוקה, לרחרח שם אולי אמצא משהו. בכל-אופן אני נהנה מאוד כרגע מתחושת החופש או אם תקראו לזה - אשליית החירות , אבל זו תחושה מענגת(אני כרגע לפני צבא ואחרי שנת שירות). אתמול בערב צפיתי בתוכנית "סטודיו למשחק" בערוץ שמונה והפעם התארח בתוכנית השחקן הנפלא אנתוני הופקינס. איש קצת מוזר, עם יכולות תיאטרליות מרשימות. לקראת סיום התוכנית המנחה העביר להופקינס את ההנחייה מול הקהל שהציג שאלות בפניו. באחת מתשובותיו הוא אמר משפט מעורר מחשבה "החיים הם חלום" נכון, למי מכם זה ישמע בנאלי ומישהו אמר את זה פעם לפניו זה לא משנה, משנה איך שהוא אמר זאת כאילו הוא מגלם את אחת מדמויותיו בסרטים המעולים שבהם שיחק.
אני חושב שאפשר להגיע לתובנה הזו ברגע שאנו מודעים לעצמנו ולמה שקורה סביבנו. אנשים משוטטים להם בעולם כמו רובוטים, ממהרים ליעד כלשהו וממנו ליעד אחר ומרוב שעסוקים כל הזמן בבעיות היומיומיות שלהם, עינהם עיוורות. הם לא מסוגלים לראות את יופיו של העולם ואת כיעורה של החברה בה הם נמצאים. להרגיש את חמימותה של השמש- מרגישים יותר את מזגם החם של הנהגים- את רשרוש העלים על העצים(בקריית שמונה,עיר עיר גלילית לא חסרה צמחייה ירוקה), לשאת עיניים אל רכס הרי נפתלי ממערב ולהשתאות מהיצירה האלוקית. מי שצעד בשביל המתחיל מכפר גלעדי וחוצה את ההר לא יכול שלא להתפעל מהנוף העוצר נשימה והממסטל שנשקף מלמטה. עמק החולה, משבצות של שדות ובוסתנים ומעבר להן רכס הגולן והר החרמון וממש מתחתיי קריית שמונה הנראת כמו עיירה צרפתית מלמעלה(וכמו עי חורבות מלמטה) די במבט של דקה או שתיים בבמזג אוויר מתאים אל גן העדן הזה. ואמנם אתם חושבים שאני חי בגן עדן? צר לי על עצמי אבל לא.
אבל מדי פעם שאני עולה להר פרץ של רומנטיקה משתלט עליי.
גם כשאני הולך על המדרכה בעיר, לצד הכביש הראשי, אני מפנה מבט חולמני לנוף מסביב. בתחום העיר מתנשאת לה גבעה קטנה שהיא בעצם חתיכת בזלת כתוצאה מתופעה גיאולוגית שהתרחשה לפני מיליוני שנים. היא נקראת "גבעת שחומית" ועליה תצפית שמשקיפה על העיר מכיוון אחד ועל העמק מן הכיוון השני. גם משם הנוף מרהיב. רק חבל שתמצא בתצפית שברי בקבוקי וודקה וטונות של לכלוך שהשאירו אחריהם כל מיני צעירים רפי שכל בני גילי וקצת יותר(או פחות). אבל עם כל הרומנטיקה הזאת שאתה הולך במדרכה,מו העבר השני, נמצאת הטיילת המכוערת של של העיר, אנשים שמנים ומסואבים יושבים בשולחונות של דוכני הג'אנק פוד, בולסים שווארמה ומפטפטים בטלפון שרוטב ניגר מפיהם המצחין. פרחות בגיל הטיפש-עשרה(נשמע מאוד זקן מצדי, אחרי הכל, אני בן תשע עשרה) פוסעות להן עם שקית ביד. בטח מלאה בבגדי מותגים או תכשירים לא חיוניים והכל, כמובן, מהכיס של הוריהן שהם ודאי אנשים לא חכמים במיוחד. שאני מקיץ מן החלום/הזייה אני חוזר אל המציאות הקריית שמונאית. אני עובר סמוך לחנויות ממוזגות עם תאורה קרתנית ומביט בעוברים ושבים. רובם מחזירים אליי מבט עויין כאילו עשית להם משהו.
אני חושב שבקריית שמונה אין אנשים. יש רק מכוניות. כלכך הרבה מכוניות וכלכך מעט הולכי רגל! כנראה שבני אדם כבר אינם צריכים רגליים ואולי בעוד כמה מליוני שנים, עם גזע האנושות ישרוד(אני סבור שלא), יתפתח גוף אדם חדש - ללא רגליים, ללא לב וריאות וללא מוח..) כבר עכשיו רואים איך הטכנולוגיה שולטת באדם ולא הוא בה. בימינו המקסימום שיחה שאתה יכול לדבר עם בנאדם הוא 5 דקות סה''כ במפגש של שעה. בכל כמה שניות השיחה נקטעת בגלל שיחת טלפון לא חשובה שאורכת 10-15 דקות בבמוצע ומייבשת אותך. זה מה שהמחקרים טוענים לא אני המצאתי.
ונחזור לעירי האהובה- ואני כותב זאת בשיא הרצינות - מספיק שהכרתי אדם אחד נפלא, או אפילו חייכתי אל איש זקן וחביב שיושב על ספסל והחזיר לי חיוך בחזרה, אני שוכח לרגע שאני מוקף באנשים לא סימפטיים ולא חמים(כמו שאנשים מהמרכז נוטים לחשוב) גסי רוח וחמומי מוח. האווירה יכולה להשתנות בין-רגע.
לפעמים אני חושב איך היה לחיות כאן פעם, לפני שהפכה העיר לעיר ואף לפני קום המדינה שהיה פה כפר ערבי קטן מוקף ג'ונגל פראי והיו בו כמה בתי אבן קטנים ויפים שאת מקומם תפסו שיכונים עלובים ומכוערים, מסגד קטן ליד נחל עין זהב(שחזר לפעילות אחרי שנביעות שאבו ממנו כל טיפה) טחנת קמח ובין החאן, המבנה ששימש כתחנת משטרה בריטית בימי המנדט והיום הוא משמש כתחנת משטרת קריית שמונה, ובית החאן שבו חי לו כאמל אפנדי ראש הכפר שהוא ועוד כמה מבני השבט עלו להלחם בישוב היהודי תל חי, איפה נפלו טרומפלדור ושמונת הלוחמים. כל זה קרה כאן פעם לפני שנים רבות.
איך אומר השיר של יהונתן גפן "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"
אאחח איזו נוסטלגיה!
ריבועים של קרינת השמש מאירים את החדר ושני המאווררים עומדים על המיטה- זמן קצר אחרי שאני קם, אני עושה התעמלות בוקר קלה וכדי לפנות מקום בחדר הקטן כדי שאוכל לבצע תרגילים אני מרים את שני המאווררים ומעמיד אותם על המיטה. המאוורר הלבן שפוף וכפוף מט לנפול, כאילו לוקה במחלת-נפילה.
כמה דברים שעליי לעשות היום ובמהלך השבוע הזה והשבוע הבא ובזה שאחריו ואף בחודש הבא, אוקטובר הבא עלינו לטובה לאחר ברכת ברכת שנה טובה. אז ראשית, עליי לחייג לאיבגי-מורהלנהיגה ולקבוע שיעור נהיגה היסטורי. ושנית, עליי ללכת ללשכת תעסוקה, לרחרח שם אולי אמצא משהו. בכל-אופן אני נהנה מאוד כרגע מתחושת החופש או אם תקראו לזה - אשליית החירות , אבל זו תחושה מענגת(אני כרגע לפני צבא ואחרי שנת שירות). אתמול בערב צפיתי בתוכנית "סטודיו למשחק" בערוץ שמונה והפעם התארח בתוכנית השחקן הנפלא אנתוני הופקינס. איש קצת מוזר, עם יכולות תיאטרליות מרשימות. לקראת סיום התוכנית המנחה העביר להופקינס את ההנחייה מול הקהל שהציג שאלות בפניו. באחת מתשובותיו הוא אמר משפט מעורר מחשבה "החיים הם חלום" נכון, למי מכם זה ישמע בנאלי ומישהו אמר את זה פעם לפניו זה לא משנה, משנה איך שהוא אמר זאת כאילו הוא מגלם את אחת מדמויותיו בסרטים המעולים שבהם שיחק.
אני חושב שאפשר להגיע לתובנה הזו ברגע שאנו מודעים לעצמנו ולמה שקורה סביבנו. אנשים משוטטים להם בעולם כמו רובוטים, ממהרים ליעד כלשהו וממנו ליעד אחר ומרוב שעסוקים כל הזמן בבעיות היומיומיות שלהם, עינהם עיוורות. הם לא מסוגלים לראות את יופיו של העולם ואת כיעורה של החברה בה הם נמצאים. להרגיש את חמימותה של השמש- מרגישים יותר את מזגם החם של הנהגים- את רשרוש העלים על העצים(בקריית שמונה,עיר עיר גלילית לא חסרה צמחייה ירוקה), לשאת עיניים אל רכס הרי נפתלי ממערב ולהשתאות מהיצירה האלוקית. מי שצעד בשביל המתחיל מכפר גלעדי וחוצה את ההר לא יכול שלא להתפעל מהנוף העוצר נשימה והממסטל שנשקף מלמטה. עמק החולה, משבצות של שדות ובוסתנים ומעבר להן רכס הגולן והר החרמון וממש מתחתיי קריית שמונה הנראת כמו עיירה צרפתית מלמעלה(וכמו עי חורבות מלמטה) די במבט של דקה או שתיים בבמזג אוויר מתאים אל גן העדן הזה. ואמנם אתם חושבים שאני חי בגן עדן? צר לי על עצמי אבל לא.
אבל מדי פעם שאני עולה להר פרץ של רומנטיקה משתלט עליי.
גם כשאני הולך על המדרכה בעיר, לצד הכביש הראשי, אני מפנה מבט חולמני לנוף מסביב. בתחום העיר מתנשאת לה גבעה קטנה שהיא בעצם חתיכת בזלת כתוצאה מתופעה גיאולוגית שהתרחשה לפני מיליוני שנים. היא נקראת "גבעת שחומית" ועליה תצפית שמשקיפה על העיר מכיוון אחד ועל העמק מן הכיוון השני. גם משם הנוף מרהיב. רק חבל שתמצא בתצפית שברי בקבוקי וודקה וטונות של לכלוך שהשאירו אחריהם כל מיני צעירים רפי שכל בני גילי וקצת יותר(או פחות). אבל עם כל הרומנטיקה הזאת שאתה הולך במדרכה,מו העבר השני, נמצאת הטיילת המכוערת של של העיר, אנשים שמנים ומסואבים יושבים בשולחונות של דוכני הג'אנק פוד, בולסים שווארמה ומפטפטים בטלפון שרוטב ניגר מפיהם המצחין. פרחות בגיל הטיפש-עשרה(נשמע מאוד זקן מצדי, אחרי הכל, אני בן תשע עשרה) פוסעות להן עם שקית ביד. בטח מלאה בבגדי מותגים או תכשירים לא חיוניים והכל, כמובן, מהכיס של הוריהן שהם ודאי אנשים לא חכמים במיוחד. שאני מקיץ מן החלום/הזייה אני חוזר אל המציאות הקריית שמונאית. אני עובר סמוך לחנויות ממוזגות עם תאורה קרתנית ומביט בעוברים ושבים. רובם מחזירים אליי מבט עויין כאילו עשית להם משהו.
אני חושב שבקריית שמונה אין אנשים. יש רק מכוניות. כלכך הרבה מכוניות וכלכך מעט הולכי רגל! כנראה שבני אדם כבר אינם צריכים רגליים ואולי בעוד כמה מליוני שנים, עם גזע האנושות ישרוד(אני סבור שלא), יתפתח גוף אדם חדש - ללא רגליים, ללא לב וריאות וללא מוח..) כבר עכשיו רואים איך הטכנולוגיה שולטת באדם ולא הוא בה. בימינו המקסימום שיחה שאתה יכול לדבר עם בנאדם הוא 5 דקות סה''כ במפגש של שעה. בכל כמה שניות השיחה נקטעת בגלל שיחת טלפון לא חשובה שאורכת 10-15 דקות בבמוצע ומייבשת אותך. זה מה שהמחקרים טוענים לא אני המצאתי.
ונחזור לעירי האהובה- ואני כותב זאת בשיא הרצינות - מספיק שהכרתי אדם אחד נפלא, או אפילו חייכתי אל איש זקן וחביב שיושב על ספסל והחזיר לי חיוך בחזרה, אני שוכח לרגע שאני מוקף באנשים לא סימפטיים ולא חמים(כמו שאנשים מהמרכז נוטים לחשוב) גסי רוח וחמומי מוח. האווירה יכולה להשתנות בין-רגע.
איך אומר השיר של יהונתן גפן "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי"
אאחח איזו נוסטלגיה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה